מאמר לפורים התשע"ט

בשבועיים האחרונים נכנסנו במלוא המרץ לסוגיה הפותחת את מסכת בבא מציעא המביאה איתה סופת צונמי של דיוני ראשונים על דרכי ההכרעה של בית הדין במקרה של ספק בדיני ממונות. כמו שראינו סוגי הספק מתחלקים לשני נתיבים מרכזיים: יש פעמים בהם הספק קיים בגלל שכנראה עומד לפנינו שקרן, אולי אם נרצה ללמד זכות: לא שקרן מודע אלא אדם שמורה היתר לעצמו. כך או כך: עומדים לפני בית הדין שני אנשים שטוענים כל אחד לזכות ממונית על חפץ כלשהוא ולבית הדין חסרות ראיות שעל פיהם יוכל לבחון את אמיתת הטענות ולהכריע. הספק הזה הוא ספק שהסוגיה במסכת בבא בתרא דף לה ע"א מכנה: "איכא למיקם עליה מילתא" דהיינו ספק שיוכל להתברר בהמשך. יכול להיות שיגיעו עדים ויבררו מי מהטוענים דובר אמת. הספק המורכב יותר הוא ספק כזה שלא תלוי בכך שאחד מבעלי הדין טוען שקר, אלא המציאות עצמה מסופקת, כל אחד מבעלי הדין טוען לזכותו על החפץ והאמת היא שאין אפשרות שיהיו לדיין כלים מתחום הראיות לפענח את התעלומה ולהגיע לבירור הספק. את הספק הזה מכנה הסוגיה: "ליכא למיקם עליה מילתא". היכולת של בית הדין להתמודד עם ספק כזה היא כמובן מורכבת הרבה יותר והשאלה האם בכלל הוא צריך להידרש אליו או להותירו על כנו צריכה להישאל.

ספקות לא נמצאים רק בשדה הממוני של חושן משפט, אנחנו מכירים אותם גם בעולם האיסורים של יורה דעה אבל גם מתחום אחר לגמרי: עולם האמונה. כשם שבמערכות ההלכתיות ישנן מנגנונים שונים כיצד יש להתנהג במקרה של ספק, כאשר כל מנגנון מבטא מודל עקרוני אחר ביחס לשאלה: מה תפקיד בית הדין ומה העקרון הבסיסי לאורו יש להתנהל. אני מבקשת להציג מודלים שונים הקיימים בעולם ההגות והמחשבה ולבחון את ההצעה העולה בהם להתמודדות שלנו עם רגעי ספק הקופצים אלינו (שאינם נמצאים רק בשדה הדתי, אלא יכולים להתעורר בכל מיני אזורי חיים).

מודל א: השמדת הספק

דורשי רשומות הצביעו על כך שעמלק בגימטריא ספק. בהשוואה זו ביקשו להניח יסוד שמקבל פיתוח נרחב בתורות חסידיות שונות והוא ששורש הרע הרוחני בעולם נעוץ בתנועה המטילה ספק בוודאות הקיימת. בפשט הפסוקים עמלק מגיע אחרי הניסיון במסה ומריבה, ניסיון המתואר במילים: "היש ה' בקרבנו אם אין". בדרשה החסידית הספק שהתעורר בתוך עם ישראל האמנם הקב"ה מתהלך בתוכם, הוא למעשה הגילוי הראשוני של המאבק של עמלק איתם. בפרק הבא בו מתוארת מלחמת עמלק עצמה, רק מתגלה בעולם החיצוני מה המאבק שכבר התחיל כמאבק פנימי קודם לכן. חז"ל מצביעים על הקשר הזה בדרשה היוצרת חיבור בין הפרקים: "אמר להם הקדוש ברוך הוא אם בקשתם לבדוק אותי יבא הרשע ויבדוק אתכם, מיד ויבא עמלק" (שמות רבה, פרשת בשלח פרשה כו).

אם ננסה להקשיב מה הציור הזה מספר לנו על צורת ההתמודדות הנכונה מול הספקות המתעוררים בתוכנו, נראה שהתשובה מצויה במצווה שמגדירה התורה ביחס לעמלק: "מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים". את הספק צריך למחות. המצווה הזו נותנת אופק המניח שיש לאדם אפשרות להיאבק, להתעקש אל מול הספק ולהשמיד אותו לגמרי. כיצד המאבק הזה נעשה? הנחיות ברורות לא נמצא, אבל אולי רמז קטן בכל זאת: מצוות מחיית עמלק מוטלת עלינו רק במצב בו הגיע עם ישראל אל המנוחה ואל הנחלה: "והיה בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויבך מסביב". מידת מה של בטחון, מידת מה של ביתיות בתוך המרחב של האמונה, הכרחיים כדי להצליח לבטל ולמחות את הספק ולתת לוודאות העמוקה, זו שלא בהכרח נבנית מתוך הבירור הרציונלי, לדור בתוכנו ולנהל מתוכה את חיינו.    

מודל ב': כניעה לספק

אפשרות קיצונית אחרת מתוארת היטב במשל החמור של בורדין, פילוסוף צרפתי שחי במאה הארבע עשרה. בורדין מתאר חמור המצוי במרחק שווה בין חבילה של חציר לבין דלי של מים ולא מצליח להחליט לאיזה כיוון לפנות בהתחלה: אל האוכל או אל השתייה. החמור עומד ומתלבט, הוא נשאר במקומו עד שבסופו של דבר הוא מת מרעב וצמא. משל זה נותן פתח מסוים גם להבנה מניין מתעורר הספק: המציאות שלנו מכילה בתוכה הרבה אפשרויות, הרבה כיוונים שנדמה לנו שבכל אחד מהם יכולה להיות נקודה מחייה ומשביעה עבורנו (אגב: היו שסיפרו את המשל כתיאור של חמור שניצב בפני שתי ערמות חציר זהות לגמרי ואז הספק עמוק יותר והאפשרות להיחלץ ממנו אקראית או רצונית באותה מידה). הרציונל באמת לא יכול להכריע את הספק, אך אם הוא יבקש להמשיך ולהיות נאמן לרציונאליות שהיא הכלי המרכזי דרכו האדם בוחן ומתנהל במציאות – במקרה של ספק הוא יהפוך למשותק. לבסוף,  

ציור אחר לכניעה הזו מתואר יפה בהקדמה של הרב קלנר לספרו: "פלורליזם, פאנתאיזם וכלליות", שם הוא מתאר את תלמידיו שאמנם קשובים לו יפה בשיעור, אך בסופו של יום הוא מרגיש שהדברים לא מצליחים לגעת בהם באופן עמוק. את הסיבה לכך מוצא הרב קלנר בניתוח הבא: "כי אי שם יש איזו ציפור קטנה בלב, איזו הנחה סמויה, שלפעמים היא מוצהרת וגלויה, שמלחשת: "זה הכל לדעתך", "זה הכל רק לדעתך – ובוודאי ישנו מי שאומר אחרת" "מה שאתה אומר לא יכול להיות בטוח". מבט ספקני ביקורתי שלכאורה אומר דברים לאשורם, אולם תוצאות הדברה היא עמדה נפשית המבטלת לחלוטין את האפשרות למציאות של חיים ערכיים בכלל, כי היא מנטרלת את האפשרות להיות נאמן לשום דבר". הכל מסופק, הכל יחסי, הכל סוביקטיבי, הכל אפשרי. בזאת הולכת ונבנית חברה נטולת מוטיבציה אידיאלסטית ההולכת ומידרדרת במורד שברון ערכיה". הספק טוען הרב קלנר גורם לאדם לשבת על הכורסא, להכיר את שלל הדעות שהעולם מציף, אולי לרגע להתלהב מאחת מהן, אך בסופו של יום לא לתת לאף אחת מהן להשפיע עליו עד כדי שינוי אורח החיים שלו.  גם כאן הספק, כמו בחמור של בורדין,  הופך לכוח משתק. נקודת הבדל בין התיאורים נמצאת אולי בשאלה האם השיתוק הזה הוא טרגי ומיוסר או קליל ושטחי.

מודל ג: התנהלות בתוך הספק

רב צדוק הכהן מלובלין מתאר באחת מתורותיו דרך התמודדות אחרת עם הספק המתעורר. במילים אלו נפתחת תורה ט"ז בצדקת הצדיק: "דבר מצוה שעושהו מפני הספק חל עליו קדושת השם יתברך בודאי כיון שצריך לעשותו מפני הספק". רב צדוק מחפש ביטוי הלכתי לעקרון הרוחני שבו הוא פותח ומצביע על שתי הלכות כאלה: יום טוב שני הנחוג בגלות, יסודו הוא בספק מתי קידוש החודש וממילא מתי חל החג. להלכה מברכים על כל מצוות היום הנעשות ביום טוב השני אף על פי שהן נעשות מספק (באופן כללי לגבי ברכה על מצוות שאנחנו עושים כדי לצאת מספק יש דיון גדול בפוסקים ואכמ"ל..). דוגמא שנייה מוצא רב צדוק בכניסת שבת שקדושתה חלה כבר בין השמשות אע"פ שזמן זה מוגדר אימננטית כזמן של ספק: האם הוא עדיין יום שישי או כבר שבת. כדי לצאת מספק חילול שבת, הכריעה הגמרא להתחיל את השבת מזמן בין השמשות והסוגיה בכל זאת מגדירה את הזמן הזה כזמן ש"קידש היום בקדושת שבת".

הדוגמאות ההלכתיות הללו מייצגות עקרון האומר לאדם שכאשר הוא מצוי בספק ואין לו הדרך להכריע אותו, הוא צריך לבחור איך להתנהל בתוכו. עיקרה של הבחירה היא לא להיות החמור של בורדין – אלא לפעול ולחיות. צריך לדייק שהבחירה איננה תלויה ביכולת של האדם להיאבק בספק, לנצח אותו ולהשמיד אותו: האדם מצוי בתוך ספק: הוא איננו יודע מה הוא היום טוב האמיתי וגם לא יודע מתי באמת נכנסת השבת, אך עושה צעד בחירי שבוחר על אף הספק לחיות חיים של קדושה, לחיות חיים של ברכה. איך נעשית קפיצת אמונה זו? איך ניתן להחזיק את תודעת הספק מחד גיסא אך לנהוג בתוכו במעשה מצווה מאידך גיסא? בסופה של התורה כותב רב צדוק: "דכל שבני ישראל מחמירים על עצמם לעשותו מצוה, נעשה מצוה ויש בו קדושה". הבחירה להתנהל בתוך הספק כאילו היה מצווה היא בחירה המוכנה לתת לרגליים להכריע: ועל אף שהראש ממשיך להיות מסופק – לעשות מצווה. המעשה הזה מספר שהקשר שלנו, או לפחות הרצון שלנו בקשר, עם הקב"ה, עם המסורת ועם הקדושה חזקים וגדולים ממה שהראש שואל ומסתפק. במובן מסוים, דווקא ברגעים האלה, בהם האדם מוסיף על עצמו מצווה אף שהיה יכול להימלט ממנה בספק שאולי כבר יצא ידי חובה, הוא מגלה שהחיפוש שלו איננו רק "לסמן וי" ולצאת ידי חובה אלא לבנות קשר ומפגש עם הקב"ה, על אף הספק ואפילו מתוכו.   

תורה של המי שילוח, שהיה במובנים רבים רבו של רב צדוק, יכול להאיר עוד קצת את הכוונה שבדרך המוצעת כאן: המי שילוח (ליקוטים על מגילה) תוהה מדוע בפרק ד' של המגילה מתואר שרק מרדכי קרע את בגדיו וזעק זעקה גדולה בעקבות גזירת המן? תשובתו היא ששאר אנשי כנסת הגדולה ידעו שכמו שאומרת הגמרא במסכת מגילה "הכל היה רק לפנים" וסוף הישועה לבא ועל כן לא הרגישו צורך להתפלל. מרדכי, אומר המי שילוח, הוא הרב היחיד שממנו נסתרה הוודאות של הישועה ועל כן הוא היה בספק ובצרה שממנו זעק והתפלל. הנחת העבודה בתורה זו היא שעל מנת להתפלל ולבקש מהקב"ה צריך להיות בתודעה פנימית של ספק וחוסר ידיעה מה עומד להתרחש. הנחה זו צריכה עוד ביאור (ומעניין שבשפת אמת, שלמד גם הוא כמו המי שילוח אצל הרבה מקוצק – מופיעה תורה הפוכה ממש: פורים שנת תרל"ד) אך היא נותנת עוד צבע למה שאומר רב צדוק בצדקת הצדיק: מציאות של ספק קיימת ולפתור אותה לא תמיד אפשר. היכולת להפוך אותה לתפילה ולמצווה למרות הספק ואולי דווקא בגללו: היא היכולת לחיות את הספק כמקום מקרב ולא מרחיק את האדם מהקב"ה.    

מודל ד: קידוש הספק

הרב שג"ר בכמה מתורותיו הציע כיוון נוסף להתמודדות עם ספק. אצל הרב שג"ר נקודה זו קשורה לתמונה רחבה יותר ביחסו אל הפוסט מודרנה שבמובנים רבים הפכה את הספק לנשמת אפה. הסלידה הגדולה ביותר של הרב שג"ר היתה מדוגמטיות דתית: עולם נטול כנות, מגע וערנות פנימית שמסתפק בקיום צו ה' כמצוות אנשים מלומדה. צריך לציין שאצל הרב שג"ר סלידה זו לא באה תוך פירוק מוסד המסורת וכמה וכמה מהתורות שלו מלאות בקריאה לביתיות שאדם יהודי צריך לחוש בתוך העולם הדתי. מה שנראה על פניו כסתירה: סלידה מדוגמטיות מחד גיסא ואהבת מסורתיות מאידך גיסא – קשור לתפקיד שמעניק הרב שג"ר לפוסט מודרנה שמביאה בכנפיה את הספקנות. הפוסטמודרניזם לפחות בגירסא הרכה שלו, אינו מבקש לבטל את המשמעות ולהגחיך כל ניסיון לחיפוש אחר אמת, אלא יוצר תמונת מבט בה כל הכיוונים אפשריים. לאדם המצוי בתוך הספק קורה התהליך הבא: בשלב הראשון הוא הופך להיות אדם פחות מסוגר בתוך עצמו ויותר עדין, קשוב ורגיש. תהליך זה מתרחש ללא קשר לשאלה באיזו גדה של הספק האדם נמצא: המאמין המסופק או הרציונליסט המסופק, כפי שמתאר זאת הרב שג"ר: "להטלת הספק תפקיד מאזן פרודוקטיבי: היא לא תחנוק את האפשרות להאמין ולחיות את עצמנו, אך תדע ליצור גבולות. המודעות לסתירות תאזן אותנו ותהפוך אותנו לרגישים, מוסריים וענווים. הפלורליזם הפוסטמודרני שולל את האלימות של 'האדם הנאור' שמנסה לכפות את ערכיו על המציאות, אך גם את זו של המאמין הרוצה להשליט את אמונתו על כל העולם כולו. האדם המאמין ייאלץ לסגל לעצמו מבט רציונאלי ספקני, מבלי לפגום באמונתו, והצד השני יאלץ להסתגל אל האדם המאמין לא כאל טיפוס פרימיטיבי אלא כבעל אופציה אמיתית לקיום האנושי (כלים שבורים, עמ' 21-22). פתיחות זו שנולדה מתוך הספק מובילה את האדם המאמין לקבל את האופן בו הוא חי ממקום חדש שהופך להיות עמוק, שמח וכמעט אקסטטי יותר. הספק שיחרר את האדם מהצורך להצדיק את עצמו ופתח בפניו תמונת מבט עליונה וקיומית יותר בחיי האמונה שלו. ובמילים של הרב שג"ר: "הפוסטמודרניזם הרך, מנתק בין האקראיות לסתמיות; האחרונה לא מתחיבת מהראשונה. הוא דורש את הנכונות לוותר על האמת ולהסתפק באמת… הוויתור כפול: לא רק ויתור על האמת אלא גם ויתור על הצורך באמת… הוויתור השני, זה שלא עושה עניין מהוויתור הראשון, הוא הוא רגע השחרור מהמועקה… והדבר שמאפשר זאת הוא בדיוק ההימנעות מהצורך באחיזה, בהצדקה, בקריאה בשם האינסוף עצמו. ליתר דיוק, האמת היא התגלות של החיים, לא תנאי להם" (אהבה רומנטיקה וברית, עמ' 316). הצעה זו מבקשת לקדש את הספק: לא להעלים אותו, לא להיכנע לו אך גם לא לפעול בתוכו בבחירה של התנהלות שהיא זו שתבטלו. הספק במודל זה נשאר חי ונושם לאורך כל הדרך ובאופן פלאי מצליח לא לשתק את האדם אלא דווקא לפתוח בו תחושת שייכות שאינה דוגמטית אלא פנימית לבחירת האמונה שלו.  

מודל ה: היפוך הספק

הרב קוק באחת מהפסקאות באורות הקודש בחלק העוסק בוודאות כותב כך: "מתחילה מתקבלים הלימודים העליונים בתור ספק, הראוי לדון בו, ולהיות נשמע, יובל אולי. הטיפשות המפליגה כל דבר שלא הורגלה בו, סרה מרוח האדם… ולפי המידה שהספק משמש אצלו, הרי הוא זקוק ליראה, שהיא המידה המחזקת את תוכן הספק להכריעו לצד הטוב" (אורות הקודש ח"א, עמוד ר"י). פיסקה זו מתארת את היכולת להשתמש בספק ככוח שדרכו ניתן להיפתח למרחבי דעת חדשים, הזרים לעין וללב האנושי במבט ראשוני. היכולת להסתפק בחד משמעיות של תמונת העולם שניצבת בפני האדם ולתהות: אולי יש סוד לעולם? אולי יש ניסים? אולי יש אלוקים? היא זו שמאפשרת לאדם להתחיל ולסלול דרך לציור עמוק יותר מזה הניבט מהמציאות במבט ראשון. השימוש שעושה הרב קוק בפיסקה זו בכח הספק הוא שימוש הפוך מזה שאנחנו מכירים בדרך כלל. אנחנו מכירים את הספק ככוח מטלטל, שובר ומפרק את הקיום של האדם. באופן הבוטה ביותר הספק הזה קיבל ביטוי אצל הפילוסוף רנה דקארט שבספק הקרטיזאיני המפורסם שלו הטיל ספק בעצם קיומו. הרב קוק מציע להפוך את הספק. הכוח של הספק חי ובועט בעולם שלנו ולהעלים אותו – לא בטוח שנצליח, אך אפשר להפוך את כיוונו ולהשתמש בו באופן אחר. כמעט תמיד כיוון השאלה של הספק הוא לשאול: "אולי לא?" ובכך לערער על כל מה שקדוש, על כל שעדין, על כל מה שתמים ועל כל מה ששואף להתרחב אל המעבר של הכאן ועכשיו. מה שמציע הרב קוק: הוא לפתוח את מה שאני יודעת על המציאות, את מה שאני מכירה בה ובעזרת הספק לבדוק אולי בכל זאת יש משהו גדול, נקי ורחב יותר ממה שאני רואה.

הד להצעה זו אפשר אולי למצוא בגמרא במסכת חולין. הגמרא בדף קל"ט ע"ב מביאה רצף של דרשות מוזרות המחפשות מקור בתורה לכמה דמויות המבטאות ארכיטיפים של תנועת חיים מסוימת. כחלק מהרצף הזה שואלת הגמרא: "המן מן התורה מנין?" ועונה: "המן העץ?". דרשה זו מוצאת את היסוד העמלקי בספק הראשון שהוטל במציאות. לאחר שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת, שואל אותם הקב"ה: "וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ כִּ֥י עֵירֹ֖ם אָ֑תָּה הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ" (בראשית פ"ג פסוק יא). עוד רגע של הקשבה לדרשה ויש בה כדי לזעזע: המדרש מוצא את יסודו של המן בשאלה ששאל הקב"ה את האדם?? אולי דרשה זו מבקשת להציע את היכולת להפך את הספק ולהשתמש בו ככוח בונה. הקב"ה הרי לא היה מסופק וידע בדיוק מה עשה האדם ומה גרם לו לדעת שערום הוא. ניסוח השאלה של הקב"ה מכיל בתוכו את האפשרות, אולי את התקווה, לגלות שבכל זאת המציאות טובה ומכוונת יותר ממה שנראה לנו. ובפורים שסודו הוא "ונהפוך הוא" אפשר לא רק להפוך את הרע לטוב אלא להפוך גם את הספק המערער לספק פותח ומחדש.

כמו בהלכות חושן משפט שם הסוגים השונים להכרעה בספק דרים אלו לצד אלו וחכמת העיון מכוונת מה הפתרון הנכון לכל סוג של ספק שמתעורר, כך גם בעולם הרוח. הכיוונים שהוצעו לעיל הם אוסף של אפשרויות שכדאי להוסיף לארגז הכלים ולבדוק בכל פעם שמתעורר בנו הספק – מה מצמיח, מה פורה, מה מחייה ומחזיר את השמחה.

בברכה ובתפילה לפורים שמח!